הויטראז' בנצרות, ביהדות ובאיסלאם

אומנות בשירות האל

הויטראז' הוא אומנות עתיקת יומין. כבר ברומא ידעו להעריך חלונות ויטראז' על יופיהם המהמם. באותה תקופה היו מכניסים חתיכות זכוכית צבעוניות לתוך מסגרות עץ חתוכות על פי צורתה של כל חתיכה נפרדת. באירופה אמנות הויטראז' הגיעה לשיאה בתקופה שבין מאה ה-12 וה- 16 כאשר בקתדרלות הגדולות והמפורסמות היו מתקינים חלונות ויטראז' ענקיים ומפוארים. באותו זמן את כבר עיצבו את החלונות האלה בדרך שונה – את חתיכות הזכוכית הצבעוניות מיקמו מעל סקיצות מצויירות על לוחות עץ. אם היה צורך בפרטים דקים ועדינים כמו צלליות או קוי מתאר, האמן צייר אותם עם צבע שחור, בעדינות רבה, על הזכוכית עצמה.

בעקבות האור הזוהר

התפשטותותו של הסגנון הגותי באדריכלות הביא להתפתחות עצומה של אמנות הויטראז'. כנסיה גותית טיפוסית בנויה כרצף של קומות על גבי קומות על מנת ליצור אשליה אופטית ולמשוך את המבט לנקודה הגבוהה ביותר, בכיפת הכנסיה. התהליך הויזואלי הזה מסמל את התהליך הרגשי של המאמין, ואת השאיפה הנוצרית הנצחית לעזוב את העולם שעל פני האדמה לטובת עולם טוב יותר, זה שלמעלה בשמיים. האפקט הארכיטקטוני הזה קיבל חיזוק והדגשה בעזרת אומנות הויטראז'. חלונות הויטראז' המהודרים שלעיתים השתרעו על כל גובה המבנה של הכנסיה, משכו את המבט מעלה ומיקדו אותו גבוה בחלל. על החלונות צויירו קטעים מתוך סיפורי הברית החדשה, תולדות חייהם של צדיקים נוצריים, ותמונות של הנביאים הגדולים. כל זה על מנת לחזק את הכנסייה כמרכז החי של האמונה הנוצרית. במאה ה-13, חלונות ויטראז' ענקיים עם תמונותיהם של ישו ,הבתולה הקדושה, ודימויי האל במרכז היקום הפכו לאלמנט הכרחי בכל כנסיה. האור הזוהר והצבעוני אמור היה לתמוך באוירה השמיימית,ולהזכיר את ירושלים – "עיר הזהב והאבנים היקרות".

הויטראז' עושה עליה

בהתפתחות היהדות לאורך ההסטוריה, ניתן לראות תהליכים דומים. דלתות, חלונות וארונות קודש בבתי כנסת קושטו בויטראז'ים יפהיפיים. המוטיבים כמובן נלקחו מעולם התוכן היהודי - מוטיבים של שבטי ישראל וחגים יהודיים. אחד האמנים היהודיים המודרניים הבולטים ביותר, בתחום של אומנות הויטראג', הוה מארק שאגאל, שנולד בבלארוס. בשנת 1960 הוא עיצב חלונות ויטראז'ים לבית הכנסת של המרכז הרפואי בהדסה עין כרם, בירושלים. במהלך מלחמת ששת הימים בעקבות מתקפה קשה על בית החולים, הוא נפגע קשות,ויצירתיו של שאגאל היו גם הם בסכנת הרס. כאשר נודע הדבר לאומן הוא שלח איגרת מצרפת בה שהה באותה עת, ובה כתב: "אינני דואג לחלונות, אלא לבטחון ישראל בלבד. מי יתן וארץ ישראל תחיה בשלום ואני אעשה לכם חלונות עוד יותר יפים". למרבה המזל רוב החלונות הוסרו בזמן ורק אחד מהם ניזוק. בשנת 1973 הפיקה מדינת ישראל סדרת בולי דואר מפורסמת, עם תמונותיהם של חלונות שאגאל, המציגים את 12 שבטי ישראל.

לא תעשה לך פסל וכל תמונה

את התפתחות האמנות האיסלאמית נהוג לחשב החל ממאה ה- 7 , תקופה בה נוסדה הדת המוסלמית. ערבים מוסלמים שכבשו חלקים של אסיה, אירופה ואפריקה הצפונית בסוף המאה ה-7 ותחילת המאה ה- 8 פיתחו מספר מצומצם של מסורות אמנותיות ייחודיות. עיקר תרומתם באימוץ אלמנטים ביזאנטיים, קופטים ופרסים. הם שילבו אותם ויצרו סגנון אמנותי ציורי ביותר שהתבסס ברובו על קליגרפיה. מסורות האיסלאם הביאו להתפתחותם של כשרונות גדולים וחרוצים בתחום זה, שהקדישו את עבודותיהם למלאכת הלל לאל. היות וצווי האיסלאם שלטו בכל תחומי האמנות, כיוון שלפי הדת המוסלמית הפיסול אסור בתכלית, פנו האמנים לסוגי אמנות אחרים. בתקופה זו נוצרו דלתות וחלונות מדהימים, ומבנים מונומנטליים ועל זמניים, כמו ארמון אלהמברה בעיר גראנדה שבספרד, והטאג' מאהל המפורסם, בהודו. כיום ניתן לראות את היצירות הגדולות של אמנות איסלאם בעיקר במצרים, אירן, עירק, טורקיה, הודו, וברחבי אסיה.